היום שבו התגרשתי

כשאני עומדת בבית הדין ליד האדם שלו נישאתי. והוא אומר לי: 'מותרת לכל אדם', זה קשה.

זה אחד הרגעים, שנראה לי שאם עברת אותו, את כמעט יכולה לעבור הכול...

יש את התחושה של: אי אפשר לנשום.

יש טלטלה כל כך עמוקה. וכל כך משתלטת.

קשה להסביר את זה. באמת.

אחר כך מגיע סוג של שחרור, והקלה גדולה.

אני מוקפת בחיבוקים. נשיקות. טלפונים. אומרים לי מזלטוב. ויש רעש.

אני הולכת לצד, לרגע שלי עם עצמי.

אני רואה את כל האנשים שבאו עד בית הדין הרבני כדי לתמוך בי, להיות איתי.

אני רואה את כל האחים והאחיות שלי שבאו גם מחוץ לעיר כדי לחגוג איתי.

אבא שלי עומד מתחת לעץ ישן. עם הסיגריה הנצחית. חושב.

הוא ליווה אותי היום. למרות שהלב שלו נשבר.

כי כשכואב לי, זה כואב לו.

אני יודעת שהוא רק רוצה שאהיה מאושרת. ככה הוא אמר לי לפני יומיים.

אני רוצה להגן עליו, שהוא לא יפגע.

אמא שלי חזקה. מאושרת. היא אומרת שזה היום המאושר בחייה.

היא רצתה לראות אותי משוחררת מהנישואין האלו. שלא עשו לי טוב.

בערב נסעתי לבית שלי.

אני נכנסת, פעם ראשונה 'אחרי'.

אני נכנסת הבייתה, ומרגישה שהקירות לוחצים עלי.

יש שקט. משהו ריק.

משהו ריק. שצועק.

אני נכנסת לחדר השינה, והמיטה שלו עדין מוצעת עם המצעים שבהם הוא ישן.

אני פותחת את ארון הבגדים, ורואה שהמדפים שלו ריקים.

הוא ארז ולקח הכל כשלא הייתי פה, בחודש האחרון.

בארון של התליה, יש חור ריק במקום שבו תלו החליפות שלו.

אני ניגשת לשידה האישית שלו.

נשארה מגירה מלאה בעניבות שהוא לא לקח. שכח.

פתאום משהו חונק אותי.

אין לי אויר. אין לי אויר.

אחותי הטובה נכנסת לחדר.

יש לה ביד שקית גדולה, והיא מתחילה לארוז את כל מה שהוא שכח.

"די, מאיה. בואי ננקה פה." היא אומרת.

היא מתחילה לסדר את המיטה שלו.

"תעזבי את זה!" אני צועקת עליה.

"די!! אל. תגעי. בכלום."

היא מנסה רק להזיז את המיטה. ואני, לא מרשה להזיז כלום.

אני לא מכירה את עצמי.

מי זו האישה הזו שצורחת?

אני מתיישבת על קצה המיטה ומרגישה את הדמעות. אוף.

אחותי ואמא שלי מסתכלות עלי ושותקות. הן משאירות אותי לבד.

אני יושבת בחדר שלי עם שברי זכרונות.

הזכרונות שלי מתערבבים בהמון צבעים וקולות ועטים עלי. מכל עבר.

אני נושמת עמוק, ופותחת דלת לרגשות להיכנס.

ואני מזהה את זה.

זה אבל.

אני מתאבלת על מה שנגמר.

על מה שלא קרה.

על מה שלא הצליח להסתדר.

על חלום של אהבה ותקשורת ונורמליות, שהתנפץ בסוף.

לא, אני לא מתחרטת שהתגרשתי. אבל נישואין של 11 שנה לא נמחקים ברגע.

אחרי חצי שעה אני יושבת עם אחי הגדול

במרפסת הקטנה שלי, בפוזה הרגילה שלנו.

אחי עם הסיגריה, ואני עם כוס תה.

"אתה מבין יאיר? יש איזה חלל. פתאום יש משהו ריק כזה",

אני מנסה להסביר לו.

יאיר שותק. אבל אני יודעת שהוא מבין. כרגיל.

והדמעות שלי זולגות וזולגות.

אז נתתי לעצמי להתאבל.

זה לקח זמן.

אבל אחרי האבל, התחילה להגיע ההחלמה.

וכשזה מתחיל להגיע, ממש רציתי שתדעו,

זה מרגיש מדהים.

#מותרלהתאבל