התפרקות

השעה היא שעת צהרים. וחזרתי הבייתה מעוכה.

מעוכה זה אומר שהכל די מייאש. ולא נראה טוב.

רבתי עם אמא שלי בטלפון.

שנאתי את העבודה שלי.

כל הדרך חזור אני חושבת: איך אני ממשיכה לעבוד שם כל יום?

לא רוצה יותר.. לא רוצה.

אני נכנסת הביתה.

אלה יושבת עם אזניות מול המחשב.

היא מחכה.

שאגיש לה ארוחת צהרים, לנסיכה.

ואני? אין לי כח.

אין לי כח לחמם ולהגיש ולסדר ולגרום לארוחת צהרים לזרום.

אני רעבה.

ואין לי כח אפילו לשים לעצמי אוכל בצלחת.

הציעו לי להכיר מישהו גרוש, הוא לא רוצה בסוף..

הוא לא רוצה אישה עם ילדים. הוא רוצה רק רווקה. מה לעשות? [שיחפש לו..]

דופקת לי בראש המחשבה המפחידה:

אני לא אתחתן לעולם.. אני לא אתחתן לעולם..

והפחד הזה עוטף אותי בידיים קרות.

ומשתק אותי.

אני נכנסת לחדר שלי. למיטה שלי. ועוצמת עיניים.

ולא רוצה לפתוח אותן. לעולם.

די. תעזבו אותי. אין לי כח למלחמה הזאת.

זה גדול עלי. אתם לא מבינים?

ואז, משומקום, הגיעה התפילה.

תפילה כזו

שהתחילה בכעס, ובחוסר ברירה, ובייאוש.

התחילה בגימגום. וחוסר ריכוז. ועם גוץ מכווץ.

ביקשתי להרגיש טוב, ולהיות רגועה.

ביקשתי והסברתי שוב עם איזה בן אדם אני רוצה להתחתן.

משהו התחיל קצת להשתחרר.

דיברתי לאלוקים במילים מבולבלות. וניסיתי להסביר את עצמי.

אתה יודע כבר הכל. אמרתי לו.

והתחלתי לבכות.

גמרתי להתפלל..

עדין הרגשתי רע.

רגע, עוד לא גמרתי. אני צריכה עוד.

לקחתי את התהילים ודיברתי עוד.

אמרתי לו שבאמת אין אף אחד שיכול לעזור לי חוץ ממנו.

כי זה מידי מורכב, הסיפור של החיים שלי.

לאט לאט זה השתחרר. המחנק הזה בגרון.

הגיעה הקלה קטנה.

ידעתי שזה רק לבינתיים.

אבל הצלחתי לחייך. ולהרגיש יותר טוב.

ככה זה כשפורקים.

ואז, סגרתי את התהילים. והלכתי לאכול.

#להרגיששחרור #התפרקות #תפילה