שרשרת פנינים קרועה

קמתי בבוקר וראיתי אביב.

ראיתי שמש ודברים חדשים.

אז החלטתי לנקות לפסח. ולהתחיל לאוורר את כל האבק

והדברים ששכבו בלי לזוז. כל החורף.

איזה מרץ. מטורף.

אני מסתערת על ארון הבגדים שלי עם המון רצון ואלף כוונות טובות.

ועכשיו את האמת.

יש לכן ארון בבית שאם פותחים אותו, מרוב עומס ובלגן הכל נופל החוצה?

אז זה מה שקרה.

לזכרונות.

הם התנפלו עלי.

ובגלל שיש לי מחלה [ידועה] של לשמור, אז

כל בגד שאני נוגעת בו. זה זיכרון.

ויש שם הרבה כאב. וגעגוע. והחמצה. ואכזבה.

וזה שוטף אותי.

אני שוקעת

וזוכרת ונזכרת

ולא שומעת את אלה שלי שקוראת לי

"א-ממא! למה את לא עונה.."

כשהייתי כלה, קנו לי מעיל צמר ארוך [2100 שקל, כן, אני זוכרת]

בצבע כחול בהיר.

כשלבשתי אותו עם נעלי עקב, בגיל 21,

הייתי נראית כמו נסיכה.

הוא לא יפה היום. המעיל.

אבל אין לי אפשרות לזרוק אותו. אני לא יכולה. מצטערת.

וככה הוא תקוע. בארון בפנים.

הוא כבד.

והוא מסמל לי את החלום והתמימות

והוודאות הברורה שהייתה לי כשהייתי צעירה [וקצת טיפשה]

שהחיים הולכים להיות קסומים.

כמו המעיל

כך גם הכל יהיה נכון ומתאים

ותהיה אהבה, ויבוא עלי האושר.

יש את שמלת האירוסין השחורה שלי.

אני נוגעת לרגע בבד, ואורזת אותה בחזרה

אני לא נורמלית, אני יודעת,

בשביל מה אני שומרת? איזו תקועה..

אבל זה שלי

וחלק מהמסלול המוזר שנקרא החיים שלי,

ואני לא שוכחת,

שבדיוק ביום שהתארסתי, החיים שלי עלו על מסלול קצת שונה

אחר.. לא כמו כולם..

מה עושים עם המדף של האלבומים?

האלבומים של החתונה עדין פה, וגדולים וכבדים

אני לא יכולה לזרוק אותם

ולא יכולה לדפדף בהם

זה כואב מידי..

אז הם נשארים בינתיים

עד ש [?]

אלבום משפחתי כחול עם פסים לבנים

של המשפחה בייחד, לפני שהתגרשנו,

הנה אנחנו, זוג מחייך

בגן חיות,

ובבית מלון בקיץ,

ובפיקניק, ובחנוכה עם הבנות,

אני נראית צעירה ויפה,

וזה נראה כמו משפחה מושלמת.. מאד מחייכת.

מי כמוני יודע שהכל סדוק מבפנים

ורעוע--

אני נוגעת בקופסא ישנה אפורה.

אני פותחת אותה,

ושלוש פנינים קרות ולבנות מתגלגלות על הרצפה.

אני מרימה אותן, ומחזירה בעדינות.

זו שרשרת הפנינים שלי

והיא קרועה..

עדין לא תיקנתי אותה.

קיבלתי אותה מתנה מסבתא שלו,

היא היחידה שאהבה אותי באמת.

אולי היחידה שראתה אותי כמו שאני.. מאיה..

אהבתי אותה.

היום אנחנו לא בקשר.

אני פותחת שקית גדולה שחורה.

אני מוציאה את בגדי ההריון שלי.

ליגוע בהם זה

סוג של צביטה עמוקה.

וזה נוגע הכי עמוק,

כי בהריון לא תמיד הרגשתי טוב בפנים,

ויש לי זכרונות מעורבים,

של שמחה, עם הרבה חוסר וודאות, ודאגות גדולות

זה כואב מידי.

זה כואב מידי.

אני מתחילה לשמוע את השעון שמתקתק לי באוזן

אני רוצה עוד ילדים

רוצה עוד ילדים

רוצה משפחה..

אבל רק מתוך קשר

ואהבה של אמת.

אני לוחצת את הראש בשתי הידיים.

הנה הוא מתחיל לכאוב לי. טוק טוק טוק

ה- צי-לו. הצילווו..

אני נושמת ונושמת ונושמת

ולוקחת אויר.

די, זכרונות כואבים. תעזבו אותי. תעזבו אותי.

כמו רוח סערה, אני מכניסה את הכל לארון בחזרה

ודוחפת פנימה ופנימה,

וסוגרת את הארון יחד עם שברי זכרונות.

אני יודעת.

אי אפשר למחוק את העבר.

הוא נמצא שם.

הוא לא נעלם.

חברה חכמה אחת אמרה לי

שאולי יום אחד אני ישלים איתו. עם העבר.

ונוכל להסתכל אחד על השני

בלי לפחד

ולחיות בשלום.

ולדעת שנכון, זה לא מושלם. אבל זה בסדר.

#זכרונות