מחוץ לדלת של הבית שלי
- מאיה
- 12 במרץ 2016
- זמן קריאה 1 דקות
שנים לא היה לנו שלט לדלת.
שלט שכתוב עליו משפחת ..
ותמיד לא ידעו איפה אני גרה.
לא שאני לא רוצה שיבואו אלי, כי
אני הכי אוהבת לארח
ואני הכי אוהבת
שידפקו לי על הדלת.
כשצריך לבוא שליח אני מסבירה לו:
תעלה 4 קומות, כשאתה רואה משפ' X, אז ממול... שם.
לא כתוב לך על הדלת?
לא.
לא רציתי לתלות שלט לדלת.
אפילו פתק זמני.
נכון שזה מוזר
אבל, המון זמן לא הרגשתי בבית.
מבחינתי, שלט לדלת אומר
שיש פה משפחה שגרה פה לתמיד.
משהו שלם.
משהו שייך. משהו של בייחד.
השלט לדלת בשבילי, היה סוג של אמירה שלא יכולתי לומר.
יום אחד, עוד לפני שהתגרשתי
בעלי [לשעבר] הכין שלט בכתב יד
ריבוע צהוב, שעליו כתוב בעט כחול שם המשפחה שלנו,
ותלה אותו על הדלת.
זה היה נראה לי נורא.
זה סימל את כל מה שאין לנו.
עמדתי מול הפתק הצהוב הזה
וידעתי
איך הכל זמני כמו הפתק הזה.
אין פה בית שנבנה
אין פה קשר שמכה שורשים.
אין פה משהו בטוח. שישאר.
ויש סימן שאלה ענק ומאיים
שכל הזמן מרחף באויר.
פעם נועה הכינה שלט לדלת מפלסטלינה צבעונית.
כנראה גם היא רצתה להרגיש משהו קבוע..
כל פעם, כשאף אחד לא ראה
בלילה או מוקדם בבוקר
הייתי מורידה את הפתקים והשלטים. וזורקת.
וככה זה המשיך.
עד שהתגרשתי.
אבל קרה משהו מדהים.
חודש אחרי הגירושין
נכנסתי לבית דפוס
והזמנתי שלט לדלת.
הוא קטן ומעוצב.
הוא מעץ.
שם המשפחה שלנו [שהוא חסוי, כמו השם האמיתי שלי]
חרוט עליו.
תליתי אותו
ושתי הנסיכות שלי, נועה ואלה
שמחו נורא.
גם אני.
אני עומדת מחוץ לדלת של הבית שלי
ומסתכלת על השלט של הדלת.
אני מעבירה את היד, ומרגישה את החריטות על העץ.
זה הבית שלי.
נכון, זו משפחה קטנה.
אין פה אבא ואמא וילדים.
יש פה רק אמא ושתי בנות.
והאבא?
האבא גר בבית אחר.
זו משפחה קצת שונה. אבל מיוחדת.
ומה שכן,
אפשר להרגיש פה בבית.
הכי בבית בעולם.
תסתכלו על השלט.
Comentarios