לא, אני לא מתחרטת

היי,

קוראים לי מאיה.

אני בת 34.

אני אימא ל-2 בנות. נועה ואלה.

התגרשתי לפני שנה וחודשיים.

הייתי נשואה כמעט עשר שנים.

ולא היה לי טוב.

לא יכולתי להיות מאושרת.

הייתי נשואה לבעל מכובד ביותר[...],

והתלבשתי תמיד יפה,

והבית שלי נמצא בשכונה 'שווה',

הבנות שלי היו [וגם היום] החרוצות בכיתה.

יש לי עבודה טובה, והיה לי כסף.

היה לנו אוטו בצבע כחול כהה,

ו'בעלי' היה לוקח אותי כל יום לעבודה.

הייתי נשואה למשפחה 'יוקרתית ומיוחסת', שנחשבת, ומוכרת.

הכל היה מתוקתק.

הייתי 'מוצלחת'.

זה היה נראה מושלם.

אבל זה לא היה מושלם בכלל.

זה היה הכי שבור מבפנים שיכול להיות.

אבל הפחד הכי גדול שלי, היה להתגרש.

בציבור החרדי, להתגרש זה 'פדיחה'. זה לא כיף בכלל.

פחדתי על ה'תדמית' שלי.

פחדתי ממה שיגידו עלי.

פחדתי מלהיות סוג ב'. גרושה.

פחדתי על הבנות שלי.

חשבתי שאני הורסת להן את החיים.

שהן לא תוכלנה לסלוח לי.

פחדתי שלא יהיה לי מספיק כסף. ואני שונאת שאני לא יכולה לקנות דברים.

בעלי אמר לי: "אף אחד לא ירצה אותך, את תראי". ופחדתי.

פחדתי להיות לבד.

אבל הגיע הרגע, שבו כנראה הבנתי שאני לא יכולה להיות כבר יותר עצובה.

ומיואשת.

הייתי מתה מבפנים.

הלב שלי היה מרוסק.

והחלטתי לעזוב, ולא משנה מה.

התגרשתי.

ותנחשו מה?

לא התחרטתי לרגע.

אפילו לא לעשר שניות.

#למההתגרשתי