זה מה שעבר עלי בפורים... ואצלך?

אז איך היה פורים?

היו שנים שהתשובה שלי הייתה: לא מדברים על זה.

לברוח לברוח.

כי זה חג ששמחים בו, ומתפרקים.

ואני – הייתי מתפרקת מבפנים.

תמיד מוצאת את עצמי בפורים, באמצע הבלגן והשיכורים,

בפינה נסתרת [בין המכונת כביסה למייבש, בנישה שלא רואים]

ובוכה.

כנראה החג הזה של התפרצות רגשות, וצחוקים, ומשפחה,

הדגיש לי את כל הקושי. וזה כאב.

עכשיו, אחרי שהתגרשתי, הפורים שלי משתפר.

הוא יותר טוב.

די. שלא יחשבו שאני מתלוננת כל הזמן..

השנה החלטתי, כדי לשמח את עצמי והבנות שלי

ולהרגיש קצת תחושה של בית ואישה ששווה משהו

לעשות פורים קצת שונה.

משהו שישמח את כולנו. [כלומר: אני, נועה ואלה]

החלטתי לערוך סעודת פורים אצלי בבית.

במקום שוב להתארח, להזמין את כולם אלי.

זה היה פרויקט גדול,

ומה שאני זוכרת מהימים האחרונים את עצמי זה עושה ועושה ועושה..

וקונה צלחות חד פעמיות

וסרטים

ויינות ובישולים

ומנות אחרונות

ועניינים.. וזה לא נגמר..

ובכל הזמן הזה של ההתכוננות

אני מנסה לשמוח, ולשכנע את עצמי שטוב לי

הכל הרי השתפר מאז שהתגרשתי..

איזה כיף. איזה כיף.

כבר כמה ימים

אני מכינה עם אלה שלי את התחפושת וסופגת את כל התסכולים

[איזו תחפושת מכוערת, אני לא הולכת איתה מחר...]

וההתחרטויות ברגע האחרון [12:00 בלילה, כשמחר ב 7:00 בבוקר אני צריכה לצאת לעבודה, וצריך לגמור את התחפושת, שמקווים שעכשיו היא סופית..!!...]

ונועה הגדולה ש "אני שונאת את פורים, אוף למה זה לא פורים נורמלי כמו משפחה נורמלית??" ואחרי דקה: "אני אוהבת את פורים אמא, לא יודעת, זה חג כיף כזה.."

[איזה גיל מוזר זה גיל 13, עדין לא פיענחתי אותו לגמרי,

את המצברוח ההפכפך הזה של גיל ההתבגרות..]

ואני שם שומעת, ושותקת, חושבת מה לומר,

וסוגרת את הפה כדי לא לצרוח,

ורוצה רק שיהיה להן פורים נורמלי.

וטוב. עם חוויה חיובית.

ואני לא מוותרת על כלום.

והתפריט מדהים [כל אחד שמגיע לארוחה גם עושה משהו, אבל קטן..]

אבל יש לי עבודה שלא נגמרת

והגב שלי כואב, והרגליים

ונועה ואלה רצות משליחות לשליחות.. וסוחבות 2 ארגזי שתיה מהסופר בעגלה.. [כי אין עליהן, על הבנות שלי המדהימות..]

ואני צריכה להשיג עוד 20 כיסאות אין לי מושג איך עושים את זה

אני הולכת לבית כנסת לשמוע קריאת מגילה.

יש תמיד את הנשים מהשכונה שמתיישבות מאחורי

ופשוט בוהות בי ובבנות שלי.

כאילו: 'בואו נראה איך זה נראה אישה גרושה עם 2 בנות?'

אז התלבשתי בכוונה הכי יפה שאני יכולה,

שקצת יקנאו בפאה החדשה שלי. מה יקרה?

ואני משתדלת להחזיק מעמד ולעבור את כל ה 40 דקות של קריאת מגילה

כשכל הזמן עובר לי בראש:

להוציא את החלות,

לשים שתיה במקרר,

לטחון את התותים לרוטב,

לחמם את הבשר...

[שאלוקים יסלח לי על הכוונות שלי.. זה היה כמו לופ שלא נגמר]

תוך כדי, אני גם שולחת או מחזירה משלוחי מנות לשכנות שלי

כולל השכנה שדופקת אצלי מוקדם, כנראה כדי לבוא ולשמח

ולקיים מצווה של:

'להתייחס למאיה השכנה הגרושה'.

ובעיניים עצובות מברכת אותי בדרמטיות: "בשורות טובות, מאיה".

ולוחצת לי את היד חזק.

ואני רוצה לשאול:

יש לך את זה ביותר מרחם? כי אני באמת. נורא. מסכנה.

[לא נורא, נסלח לה]

האורחים שלי מתחילים להגיע,

האחים והאחיות שלי, ההורים שלי

ואני משתדלת להתייחס לכל אחד,

גם לכל האחיינים שלי עם התחפושות הלא ברורות..

אני מגישה ומחממת ופותחת בקבוקי יין, ומנקה את מה שנשפך, ומביאה עוד מנה

ורצה ורצה

ומקבלת המון מחמאות, כי השולחן ערוך מדהים

והאוכל טעים וזה כיף שכולם אצלי.

הלב שלי מתרחב.

אוכלים את האוכל שלי

וכרגיל אוהבים אותו ורוצים עוד [החמאתי לעצמי, לא נורא]

אני קולטת את אחי אורז לעצמו מהממולאים שלי בקופסא

[להביא לגיסתי שלא באה כי היא צריכה ללדת עוד רגע]

"בכיף, תיקח, אין בעיה"

כי זה הכי מחמאה.. שהיה לו טעים.

הבנות שלי נהנות ומרגישות שוות

כי כולם באו לבית שלנו, והן לא צריכות להיגרר אחרי ממקום למקום ושוב להתארח

וזה היה שווה.

ואני שמחה, וטוב לי וזה כמעט מושלם.

יש רק איזה קול קטן לא מזוהה שדוקר אותי,

ומאתמול אני משתיקה אותו.

כי הכל טוב. מה אני צריכה יותר? כולם כל כך נהנו וגם אני.

אחרי הכל, כשכולם עוזבים

נועה ואלה הלכו לאבא שלהן, כדי להתחיל את חג הפורים מהתחלה..

ונשארתי לבד.

מהרחוב עולים הקולות של פורים שמגיע לסוף שלו.

קולות של שיכורים עייפים עם צפירות של נהגים עצבניים

שתקועים בפקקים המטורפים שנוצרו בכביש..

ופתאום, כשהתכופפתי להרים עוגה שמישהו דרך עליה,

לא שמתי לב

והמצח שלי נתקע בפינה של הקיר

וחטפתי את המכה של החיים שלי.

מכה כזו עם גולה על המצח.

וכאב ראש נורא.

מכה כזו חזקה. שמנערת.

הייתי כל כך עייפה

וזה היה כמו זבנג שהעיף אותי.

הוא העיף אותי פנימה

ובבום, חיבר אותי למאיה הפנימית שלי.

פתאום יצאה הצעקה הגדולה שזמזמה לי כל הזמן:

אאאאאהההההההההההההההההההההההההההההההה!!

אני יושבת על הרצפה

בין שקיות צלופן לבין בקבוק יין ריק,

סרטים קרועים ושאריות של משלוח מנות

ומחזיקה את הראש הכואב שלי עם היד

ובוכה.

אני בוכה בכעס וברחמים עצמיים

אוף אוף אוף אוף

ויצאה התפילה שלי

שהייתה תקועה בגרון כבר 4 ימים. כמו עצם בלתי מזוהה.

כי עשיתי היום כל הרבה

לאחרים

כל כך התאמצתי

ורציתי לשמח את כולם

ונתתי לכולם הכל, רק שירגישו טוב

מילאתי את הבנות שלי ואת האורחים שלי

ושמתי לב לכל דבר קטן

וכל כך היה לי חשוב שהבנות ירגישו פורים כמה שיותר נורמלי,

כדי שיישארו להם זיכרונות ילדות לא של משהו ריק ומסכן.

והכל כל כך כואב לי הגב, והידיים,

והרגל עם הנקע שעוד לא עבר

אבל מי יודע את זה?

האם מישהו שם לב?

????

ומה עשיתי היום בשביל עצמי?

בשביל לחבק את עצמי?

לפנק את עצמי?

אני לא רוצה המון. אני רוצה רפואה.

אני רוצה גאולה.

אני רוצה כבר להרגיש אישה.

אתה רואה אבא כמה התאמצתי? אין לי כח לזוז.

עשיתי כל כך הרבה דברים

ואת כל הבלגן הזה החזקתי בראש לי לבד..

ואין לי כח. אני רוצה לישון.

וכנראה אלוקים שלח לי את המכה הזו כי הוא ראה.

הוא ראה את כל המאמץ. הוא שם לב.

ואז הוא רצה לחבר אותי לבפנים שלי

לזמזום הזה

כדי שהצעקה הענקית שלי תצא.

וזה יצא

החוצה

בתפילה הכי אמיתית. ובדמעות שזרמו וזרמו ולא יכולתי לעצור.

אני רוצה משהו בשבילי. בשביל מאיה.

משהו הכי בסיסי. משפחה. אהבה. להפסיק להרגיש לבד.

שכבתי קצת. בחושך. שמתי מטלית רטובה על המצח.

והרגשתי איך העצב נרגע.

הרגשתי יותר טוב.

ואז קמתי לשטוף את הרצפה של הסלון שלי. מכל הדבק.

פורים שמח!

#אנרגיהטובה #להרגיששחרור #לפתוחאתהלב #לאלהתביישלשתף #התפרקות #לבדבחגים