חולת נקיון

יש אביב בחוץ.

יש פרפרים. יש שמש.

ויש לי חשק לנקות.

יש לי חשק לשטוף הכל בכמויות של מים.. ולנער, ולטהר.

אני רוצה להגיע לפינות הכי חשוכות שלי בפנים

ולאבק ולאבק ולפזר הכל.

את כל מה שהכי מפחיד אותי לחשוב עליו,

ואני הכי לא רוצה לגעת בו.

יש לי חשק להוציא, ולנקות, ולחדש.

למשל

את כל האשמה שרודפת אותי.

אולי אני לא אימא טובה?

אולי אני לא נותנת לבנות שלי מספיק?

אולי יש להן משקעים? ושריטות?

הרי אתמול נועה הלכה לישון עם פרצוף חמוץ.. ולפני יומיים צעקתי על אלה שלי...

די. די. די. זה מספיק. את אמא טובה.

זה לא אשמתך. את הרי כל כך מנסה.

והאשמה הזו רק מחלישה אותך.

אני רוצה לנקות

את כל הצער והאבנים הכבדות, מבפנים.

להוציא את כל הכעס ולפורר אותו לחלקים קטנים.

הכעס הגדול הזה

על כל השנים הכי יפות שלי [בין גיל 20 ל- 30 ] שעברו.. ככה סתם [..?]

ועכשיו השנים עוברות כל כך מהר [ויש לי קמט מעצבן, באמצע המצח]

הכעס על האמונה שאבדה לי בדרך.

אמונה במה שסיפרו לי

מאז שהייתי ילדה:

ששני אנשים מתחתנים ונשארים בייחד...

ויש אהבה בעולם.

כעס על האכזבות והתקוות המנופצות

[כי גם אני רציתי להיות פשוט אישה. של מישהו.. אישה עם בעל.]

כי אם אני אנקה את הכעס הזה,

אחת ולתמיד,

יהיה מקום לתקווה חדשה.

לאמונה

שיהיה איש שיישאר.

ויהיה למי לספר. ולמי לדבר.

אני רוצה לנקות את כל הייאוש.

כי כשהוא זוחל אלי פנימה,

[למרות שאני נלחמת בו..]

הוא צובע כל חדר

וכל פינה אצלי הכי קטנה,

במשהו עכור ואפרורי ודביק,

של "מה יהיה?"

זהו.

אני רוצה לפנות מקום לתקוות חדשות.

אני רוצה לנקות את כל העייפות

של היומיום, וההתמודדות,

והדרך הארוכה שלי,

והשידוכים,

ולהאמין

שהעולם הגברי עדין לא פשט את הרגל..

ואני אמצא מישהו

שאוכל כבר לסמוך עליו

והוא יאהב אותי כמו שאני.

גם בלי איפור ועקבים. וגם בלי כוח.

[וגם אם אני חולה עם אף אדום והמון טישו. ונזלת.]

ובאביב הזה,

כשאני שוטפת ומאבקת

והופכת את כל הבית שלי

החלטתי גם לנקות אצלי מבפנים.

ואני מסלקת עוד ועוד רסיסים

של כאב, וייאוש וצער מתוכי. די.

אני חייבת לפנות מקום

לתקווה והאושר.

והשלווה. שהולכים להגיע.

לכולנו.

בקרוב.

#אנרגיהטובה #להרגיששחרור #לפתוחאתהלב #לבדבחגים #רגשותאשמה