הבלגן הכי גדול שלי

היום הערב פסח הזה הציף אותי.

בענק.

קמתי בבוקר, והכל בלגן אחד גדול.

מבולגן לי בראש.

הכל לא במקום.

אני מרגישה מפוזרת מבפנים,

ולא יודעת מאיפה להתחיל..

אני עומדת באמצע הבית שלי

אובדת עצות, חסרת אונים

מרגישה שאיבדתי שליטה.

ה-צילו!!

מישהו שומע אותי??

למה זה נראה פה כמו משפחה עם 17 ילדים שעוברת דירה??

מישהו יכול להסביר לי מה קורה?

ספרים, שקיות, נעליים,

ערימות של בגדים,

חומרי ניקוי מכל סוג

הכריות של הספה, ובובות מכובסות

תולות על החבל ליבוש..

קודם נשפך פה דלי עם מים.. והשטיח החדש שלי נרטב כולו [אוףףףףףף]

אלה רוצה נורא 'לעזור'

ולנקות דברים עם סבון, וזה..

אז היא קמה מוקדם,

והתחילה על הבוקר

לנקות חלונות בתוך האמבטיה..

החלונות שלה נקיים,

אבל הכל מסביב מלא בוץ.. ומים..

שבילים של פסיעות רטובות..

בא לי לצרוח.

אין לי חשק. אין לי חשק.

די. אני לא משתלטת.

אני מתיישבת על הרצפה. ועוצמת עיניים.

מנסה לקחת כמה נשימות עמוקות...

ופתאום, עולה לראשי מחשבה מדהימה.

אני נזכרת באישה חכמה שפעם אמרה:

כשרוצים לסדר באמת, יש בלגן.

ככה זה.

חייבים להוציא את כל הבִּילגוּן,

וליגוע בלכלוך האמיתי

ולהתלכלך,

ולהתפזר,

כדי לנקות ולסדר עד הסוף.

כי ככה הרי היה כשהתגרשתי..

לפני

החיים שלי היו ניראים

כמו סיר לחץ.

סיר סגור ואטום.

אטום לגמרי.

מבחוץ זה היה נראה נוצץ.

אבל מבפנים – זה היה מפורק. ורעוע

הכל גועש וכועס

ולא מסכים..

היה שם פחד.

והייתה שם בדידות ענקית ועמוקה.

היה בית שאין בו תחושה של בית,

אין חום ולא הייתה אהבה.

היו לילות של בכי. ובוקר של עיניים טרוטות.

היה סימן שאלה באוויר כל הזמן

של 'מה יהיה..'

מה יהיה. מה יהיה.

הייתה התלבטות:

להתגרש. לא להתגרש.

היה סוד גדול שהלך איתי,

וישן איתי,

והלך איתי לעבודה

וחנק אותי

ואכל אותי מבפנים.

וכשהתגרשתי

זה היה כמו לנקות משהו

שלא ניקו המון המון זמן

כמו הסיר לחץ הזה

שפתאום נוגעים בו

והוא מתפוצץ..

הכל היה מבולגן בטירוף..

זה כאב נורא.

התפרקתי באמת..

זה היה כל כך קשה

לפרוץ את המחסום הזה.

פתאום אני כבר לא אישה נשואה כמו כולם, אישה של מישהו.

היה המון בכי

הייתה גם אשמה

היה לי משבר.

היו ימים שבהם אני והבנות הרגשנו,

שהעולם נגמר.

התדמית שלי ברחוב של מי שאני – התרסקה.

הרגשתי שאני צריכה לבנות משהו מחדש.

עברנו דרך מטורפת של תגובות.. ולשמוע מה יש לכל אחד לומר..

לפעמים הרגשנו בושה.

והיה את הסוד הגדול

של 'החיים הלא מושלמים'

שלאט לאט השתחרר...

אבל

ככה זה כשמנקים.

זה לפעמים כואב

ויש בלגן.

ואם מעיזים לנקות,

ליגוע בזה באומץ,

בלי פחד,

ולפרק את מה שתוקע

[ולא לפחד ולטאטא דברים מתחת לשטיח..]

פתאום-

כל דבר חוזר למקום.

מתחיל להיות סדר.

ובסוף מרגישים משהו נקי וטהור באוויר.

משהו נכון.

#לבדבחגים #התמודדות #התפרקות