הלוחמות הקטנות שלי

מכירים מהעיתונים את הגיבורים והגיבורות האלו?

אלו שכותבים עליהם כתבות?

אלו שנותנים לנו השראה..

הם מבקרים ילדים חולים, ועוזרים לאנשים נורא מסכנים.

יש את אלו שמצליחים למרות שנפלו פעם ופעמיים..

או אלו שלא הייתה להם תקווה, והמשיכו.. למרות מה שאמרו להם... וואו.

כולם מוחאים להם כפיים.

מעלים אותם על נס.

מגיע להם.

אבל לרגל החג הזה,

אני רוצה לתת מדליה ענקית.

מדליה של כבוד.

לכל מיני ילדים וילדות קטנים ומיוחדים.

ילדים כל כך מרגשים.

ילדים שההורים שלהם התגרשו.

לילדים האמיצים שלמדו לאסוף כח מהבפנים שלהם.

כי כשאני חושבת על אלה ונועה, שתי הבנות שלי, במשך החג,

עולות לי כל כך הרבה תמונות שהייתי רוצה להנציח.

תמונות של נסיכות, לוחמות אמיצות.

חשבתם פעם על הכח של ילדה קטנה,

שאמא שלה רוצה לעשות קידוש,

והיא אומרת:

"תביאי את הגביע אמא, אני יעשה קידוש,

כי כואב לך הראש כשאת שותה כוס שלימה של מיץ ענבים".

לא מגיעה לה מדלייה?

כי אני באותו רגע, רציתי לתת לה מדלייה.

מדלייה על בגרות מיוחדת.

או, בבדיקת חמץ.

היה אצלנו קצת 'מוזר' השנה לבדוק חמץ.

אישה ושתי בנות..

וכבר הגיע הלילה.. ואני כל כך עייפה מכל המטלות..

ואין לי כח גם להמציא אווירה..

[מה גם זה התפקיד שלי?]

אוףףף..

אבל הילדות שלי

עם מרץ וחשק שיש רק לילדים..

החביאו 10 פירורים של פיתה בשקיות,

והעלו לי חיוך על הפנים.

הן הלכו יחד איתי, ועם הנר

בכל הבית..

ועשינו בדיקת חמץ מיוחדת.

הכנסנו את הערב פסח גם אלינו. פנימה.

זה היה מדהים. וכל כך מרגש.

היי נסיכות,

אני רוצה לתת לכן מדלייה.

מדלייה על אופטימיות. אופטימיות מדבקת.

הדבקתן גם אותי. תודה.

בוקר של שריפת חמץ.

ואני? שכחתי מזה לגמרי.. שכחתי שצריך לשרוף חמץ!!

כל כך הרבה דברים היו לי על הראש..

אני פותחת את הדלת, רואה את השקית הגדולה ליד הדלת.

ונתקפת בהיסטריה:

לא שרפנו חמץ!!..

נשארו רק עוד כמה דקות..

[אני עוד טירונית בתפקיד ה'אבא'... אפשר לסלוח לי.. ]

אבל מה עושים? מה עושים?

ונועה הקטנה

לקחה את השקית הגדולה של החמץ, וירדה למטה,

וחיפשה מישהו שייקח גם את שלנו.

זה הסתדר.

אז רציתי נועה, לתת לך מדליה.

מדליה של אחריות.

את מיוחדת.

ויש את הסיפור של הנשיקה.

אלה, [זו הקטנה] לא הולכת לישון בלי נשיקה ממני.

זה משהו קבוע.. שחייבים.

אבל מה עושים עם הנשיקה של לילה טוב

בארבעה ימים כשהיא אצל אבא?

[בחצי השני של חג הפסח.. למי שלא הבין]

אז נתתי לה המון המון נשיקות. אולי מאה.

והחבאנו עוד נשיקות בכיסים של הבגדים.

ובתאים של המזוודה..

וקבענו גם שכל יום בשעה 9:00 בערב

אני אשלח לה נשיקה באוויר מהבית שלנו, והיא תתפוס..

ועכשיו, אני רואה אותה מהחלון,

כשאבא שלה אוסף אותה עם האוטו לחצי שבוע,

שולחת לי נשיקה אחרונה באוויר מלמטה.

רציתי לתת לה מדליה אז.

מדליה על אומץ. אומץ של ילדה קטנה.

שמסתדרת גם בלי אמא, כשצריך.

ויש את המדליה של הכח.

כח של 2 ילדות מדהימות שהצליחו להתחלק בחג הזה.

והיו עם אמא ארבעה ימים..

ואז ארזו מזוודה גדולה.. ועברו לאבא.

הן אוהבות גם את אבא. וגם את אמא.

אז הן לא מתלוננות. אפילו לא לשנייה.

ומצליחות להנות. ולחייך.

כמה כח.

זה מטורף.

הי, אם יש לכם עכשיו מבט מרחם על הפנים,

אז לא להתבלבל בבקשה.

כי הבנות שלי לא מסכנות.

חשבתם פעם לומר על חייל שהוא מסכן?

הרי הבנות שלי, הן לוחמות.

לוחמות מלאות באומץ. והמון כח.

כח שלימדתי אותן למצוא. בתוכן. בפנים.

נכון, לפעמים הן עצובות.

לפעמים קשה להן ולי, או כבד על הלב.

יש להן התמודדות שהיא לא פשוטה.

ואף פעם לא מתעלמים אצלינו ממה שמרגישים.

לפעמים בוכים קצת, ומתעצבנים.

לפעמים נופלת עלינו באסה אמיתית.

אבל הן למדו כל כך הרבה, על החיים, ועל עצמן.

הן למדו לשמוח, ולהנות גם כשלא מושלם,

וחסר כל מיני דברים.

ורוב הזמן הן ילדות שמחות, ואוהבות את החיים.

ואם תבואו אלינו הביתה,

תרגישו שמח. וכיף.

יש תחושה של שחרור באויר.

ואושר של לוחמים.

ויש מלא צחוקים. ואוכל טעים.

ועוגיות שהכנו בייחד, עד אמצע הלילה.

אין אצלנו מסכנים. ממש לא.

ועל המקרר

יש את המדליות של האומץ והכח.

מדליות על אחריות, אופטימיות ובגרות.

כי מגיע להן, לנסיכות.

ביושר.

#ילדיםלהוריםגרושים #לבדבחגים #התמודדות