התגובה שלי לעיתון משפחה

בעיתון משפחה של ערב פסח. הייתה כתבה.

קראתי, והרגשתי שאני חייבת להגיב [כרגיל]

זה היה לי תקוע בגרון, ועד שלא שלחתי מייל לעיתון,

לא הייתי ממש רגועה.

אז הנה, אני משתפת:

מלי הלר [הסופרת] היקרה,

קראתי את הכתבה שלך, בעיתון משפחה. והיה לי דחוף להגיב.

השם של הכתבה הוא: 'אחת, מי יודע?'

בכתבה את מתארת 4 נשים שעושות את החג לבד. בלי בעל.

את מנסה לתאר ולהעביר איך עובר עליהן החג, לבד.

בפתיח של הכתבה, את מתארת גבר

שיושב באוטובוס לבד עם שלושה ילדים קטנים,

ומנסה להסתדר איתם. ולא כל כך מצליח.

האנשים באוטובוס חושבים שהוא כנראה גרוש, או אלמן, ונורא מרחמים עליו.

את כותבת, ואני מצטטת:

מבטים נעוצים במחזה המרתק הנ"ל מכל רחבי האוטובוס. הרחמים משפדים אותו, הצקצוקים קורעים אותו לגזרים, וההתלחשויות: 'מסכן, הוא לבד?' חודרות חדור היטב לאזניו הסמוקות..

בסוף מתברר שהוא נשוי.

וואו. איזה מזל. אשתו פשוט לא באזור.

בהמשך, את מראיינת אישה גרושה

שמספרת על ההתמודדויות שעוברות עליה בחגים.

את אפילו לא כתבת את המילה גרושה בכתבה שלך.

כתבת רק ברמז: אישה שמגדלת את הילדים שלה לבד.

כנראה זה היה מפחיד מדי לכתוב גרושה.

אכן. מילה מלחיצה. אין מה לומר.

המרואיינת שלך, ששמה עליזה [שאני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, באמת..]

מספרת על הלבד. והשוני. וההתמודדות.

מסופר שם על חג קשה. וקצת עצוב.

כשקראתי את הכתבה, כמעט הרגשתי שאני מרחמת עליה.

על עליזה.

זה היה נראה באמת מסכן. ולבד.

יש בושות.

וצריך לבקש טובות מכל מיני אנשים טובים.

ושלא ישמע לא נכון. אני לא מזלזלת בכאב של המרואיינת שלך,

ובטוחה שהיא הרגישה שקשה לה. להיות גרושה, בחג הזה.

כי זה באמת לא קל. מניסיון.

אבל מלי, הסופרת היקרה,

רציתי נורא לשאול אותך,

האם במקרה יש לך חברה גרושה?

או יצא לך לפגוש אישה גרושה מקרוב? ולהכיר אותה באמת?

כי עלי, בכל אופן, עבר חג מדהים.

נכון, ניקינו את הבית לבד.

בדקנו חמץ לבד.

מצאנו מישהו שישרוף לנו את החמץ.

נכון, לפעמים צריך לבקש עזרה.

אבל למדתי, ולימדתי גם את הבנות שלי,

שלהיעזר, לפעמים זו הענווה הכי גדולה.

ואם פותחים את הלב

מגלים כמה האנשים

רוצים באמת לעזור ולשמח.

למדנו כמה זה משמח אנשים

כשנותנים להם לעזור.

כן. היו לנו קשיים. וגם תחושות לא קלות.

כי לעשות חג לבד זו התמודדות.

[וגם לי לפעמים נמאס לבקש שיעזרו לי..]

אבל היה לנו כיף.

היה לנו אושר גדול.

היו מלא צחוקים, וחוויות של בייחד.

באמת.

רציתי לדבר אתך גם על התמונה שמככבת בכתבה:

רואים תמונה של אישה. בגווני חום או אפור.

היא נראית נורא מסכנה.

היא נראית גם נורא לא אופנתית.

היא נראית בסוג של אבל.

כשראיתי את התמונה זה עשה לי כזה אוף.

כי אני, מלי,

הייתי נראית לגמרי מדהים החג הזה.

[יש לי פאה חדשה שאני ממש אוהבת,

ושמלה חדשה נורא יפה]

וכשהיינו יום אחד, אני והבנות לבד

בתחנת אוטובוס, גם עלינו הסתכלו.

אבל אולי זה כי היינו נראות ממש יפה וחגיגי,

וראו עלינו את האביב,

בחוץ, וגם בפנים, בנשמה?

[אישה אחת אפילו שאלה אותנו מאיפה החצאית של אלה..]

יכול גם להיות שהסתכלו עלינו ואמרו:

איזה אומץ. איזה התמודדות.

איזו אישה אמיצה. וילדות מתוקות.

אולי?

לא יודעת. דווקא לא הרגשתי שמרחמים עלי.

אז לפני שאת כותבת כתבה על גרושה מסכנה בחג, תדברי איתי. טוב?

אני יכולה גם להכיר לך הרבה חברות שלי, גרושות כמוני.

ותראי,

שיש להן חיוך ענק על הפנים.

ואפשר כל כך ללמוד מהן

על העבודה האמתית של החג הזה: שמחה.

והן לא מתלוננות על שטויות קטנות.. כמו הרבה נשים לא גרושות שאני רואה.

אז קוראים לי מאיה.

ואני גרושה.

ועבר עלי חג הכי מדהים שיכול להיות.

יכולה רק לומר תודה.

#גרושהחרדית #לבדבחגים