כשהצחוק שלי חזר

כשמתגרשים,

לפעמים מרגישים אבל.

יש תחושה שמשהו נשבר.

או משהו התפספס.

יש הרבה תקוות מנופצות.

ופחד מכל מיני דברים.

אצלי היה את השלב, שקראתי לו ה'שלב האפור'.

העולם שלי כולו נצבע בצבעים אפורים כאלה. דהויים.

הייתה לי תחושה של שיעמום מבפנים.

הרגשתי שאני חיה בתוך מערה.

ואפילו השמש הכי טובה

לא הצליחה לחדור אלי פנימה, ולהאיר.

פתאום החברויות שלי נראו לי כל כך משעממות.

לא היה לי כח אליהן, לחברות שלי.

הרגשתי תחושה של זרות.

זה היה ממש

כמו מישהו שנחת מאיזה כוכב,

ולא מכיר את השפה.

מצאתי את עצמי עומדת ליד חברות שלי,

ופתאום לא מכירה אותן. [או אותי?]

לא הבנתי מה מקשר ביננו..

אני שומעת את הדיבורים שלהן כמו מרחוק..

וזה נשמע לי כמו זמזום.

זמזום מעצבן של דבורים.

אני זוכרת איך עוברת לי בראש השאלה:

על מה הן מדברות כל היום?

מה זה מעניין?

זה כל כך שטויות..

זה כל כך קטנוני ולא חשוב.

על גננות.

ועל מוצצים של ילדים.

על בגדים שהן קנו והחליפו ושוב קנו. ומה כדאי.

ומרשמים מעצבנים של חלות.. וכל מיני עוגות.

ואיפה יש מבצעים מטופשים.

ועל ניקיון.

מה שהצחיק אותי פעם,

כבר הפסיק להצחיק אותי.

מכירים את זה שהפה מחייך, אבל העיניים לא?

ככה זה היה אצלי.

החיוכים שלי היו רק מבחוץ.

הם לא הצליחו להגיע לעיניים.

וזה קרה כי הם לא הגיעו מבפנים.

ואני, כל כך התגעגעתי לחייך.

כל כך התגעגעתי לפעמים להשתטות.

וסתם להיות.

התגעגעתי להרגיש כיף.

אבל שכחתי איך עושים את זה.

שכחתי איך מוצאים ענין בדברים הקטנים של החיים.

שכחתי איך צוחקים על שטויות קטנות, חסרות משמעות.

ולא ידעתי איך להחזיר את זה בחזרה.

לא ידעתי אם אני ירגיש שמחה שוב.

האם אני ירגיש יפה שוב?

אישה שוב?

רציתי להרגיש יפה מבפנים. ומוארת.

כמו פעם.

טוב. אז זה לקח זמן.

זה לקח זמן.

אבל גם כשהרגשתי שהלב שלי סגור,

השתדלתי לחבק את עצמי.

להיות החברה הכי טובה של עצמי.

לא רציתי לאבד אותי, את מאיה.

זה היה נראה חסר תקווה.

לפעמים זה היה עצוב. מאד.

זה היה סוג של תהליך.

ולפני שבועיים, הבנתי

שהנה, התקדמתי.

ערב אחד

אני עומדת ומגהצת ערימה של חולצות.

אני מגהצת ומגהצת.. וזה לא נגמר.

ופתאום הבת שלי אמרה משהו מצחיק נורא.

זה לא משנה מה

[זו בדיחה פנימית שלנו, קשה באמת להסביר..]

אבל אז קרה משהו מדהים.

התחלתי לצחוק.

וזה היה צחוק אמיתי!!

צחוק מהבטן.

מכירים את הצחוק שאי אפשר לעצור אותו?

והוא ממשיך וממשיך...

כן. צחוק כזה שכשנזכרים בו, מתחילים שוב לצחוק.

אני הולכת למראה, ומסתכלת על עצמי..

ורואה שהחיוך עלה למעלה והגיע לי גם לעיניים.

כן. הוא בא מבפנים.

הוא היה שלי. ממש.

והוא מילא אותי ושטף אותי.

היה לו כח.

זה הרגיש כל כך טוב.

אז אם אתם בשלב כזה בחיים

שפתאום הכל מאבד את הצבע שלו.

ונראה דהוי כזה. אפור.

['קצת כמו תחושה של 'אין לי תיאבון']

לא להתייאש.

נכון, זה נראה ארוך. ומעייף.

אבל הרי גם ללב הסגור שלי

בסוף הגיעה קרן אור קטנה, שכן הצליחה להאיר מבפנים.

תראו אותי,

זה קרה!

הצחוק שלי חזר.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה