זהירות, שביר

כל בוקר אני כל כך נלחמת. בכח.

כל בוקר כשאני קמה

אני מחליטה שהיום הזה

יהיה הכי מדהים שיכול להיות.

ולא משנה מה. לא משנה מה.

אני מגרשת מהראש שלי שדים,

ומחשבות שליליות, ודאגות.

לא מתייחסת לחיה ששמה 'פסימיות'.

עובדת כדי לשמוח. ולובשת חיוכים.

[תנסו פעם ללבוש חיוך.

זה כמו ללבוש שרשרת, או עגילים.

באמת, זה בסוף חודר פנימה..]

לפעמים אני רצה חצי שעה בבוקר.

כדי להכניס פנימה אנרגיות חיוביות.

שיספיקו לכל היום.

וכל זה,

למרות שלא תמיד החיים שלי תותים.

ויש עדין כמה דברים שעוד לא פתורים..

אבל היום בבוקר

החלטתי להרפות.

להפסיק להחזיק ולאסוף

את כל הבפנים שלי, שלא יישבר.

לתת לעצמי כן להתפרק.

ואולי גם להתמסכן.

זה הרגיש יותר קל. היום.

אולי זו הייתה העייפות.

אולי בגלל שקצת כאב לי הראש.

אולי זה היה יום ראשון המאיים..

שבו הכל נראה בלתי פתיר...

אז הרפיתי. ונתתי למסכנוּת להשתלט עלי.

תנסו את זה פעם. יש בזה משהו..

אני יושבת במשרד שלי, בעבודה.

יש לי כוס תה עם נענע בין שתי הידיים,

ואני מרחמת על עצמי.

'את כל כך מסכנה מאיה' אומר הקול המסכן.

[שכל כך מנסה כל הזמן להשמיע את עצמו..]

כשהחברה הטובה שלי באה לומר לי בוקר טוב, היא רואה את הפנים שלי.

וזה לא נראה טוב.

"מה קורה? מאיה?" היא נבהלת לרגע.

"לא יודעת. דיכאון. החיים שלי תקועים."

אני אומרת, ושותה עוד מהתה שלי. לאט.

אני מעפעפת בעיניים.

ויכול להיות שגם ירדה לה דמעה אחת או שתיים.

אז היא עצרה הכל. החברה שלי.

ומסמסת הודעת חרום:

"מאיה בדיכאון".

וואו. איך אנשים אוהבים לפעמים לתמוך. זה עושה להם טוב.

תוך ארבע שניות שאר הבנות נכנסות.

הן יושבות מסביבי ומביטות בי.

הן כל כך מרחמות עלי. ומקשיבות.

ליזי מפנקת אותי ביוגורט. 'תאכלי משהו'.

ולרגע זה הרגיש טוב.

להתלונן. ולפרוק [רק קצת]

ולהיות חלשה חלשה.

ולהרפות. להרפות.

ולספר על הקשיים

ועל העתיד הלא ברור,

שמרחף מעלי כמו ענן לא יציב.

ומה יהיה..

זה הרגיש טוב, לכמה שעות.

והצלחתי באמת להתעודד, ולהעלות חיוך.

אבל אל תדאגו.

נשברתי רק לרגע.

זה היה אירוע חד פעמי.

די. חזרתי לעצמי.

אני כאן. אני חזקה.

הכל שלם ונמצא במקום שוב.

[עד לפעם הבאה]

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#לאלהתביישלשתף #התפרקות #לפתוחאתהלב #התמודדות