מה שיגידו עלי

תנסו רגע לחזור

לזיכרונות הכי ראשונים שלכם של הגן, ובית הספר.

אולי אתם זוכרים,

את הילדה הזו בגן

שהיא נורמלית, אבל קצת שונה?

אולי עם תסרוקת לא מקובלת [עם 3 גומיות יותר מידי..]

או בגד קצת מוזר

[חצאית נפוחה עם הדפסים של אננסים וחולצה סגולה..]

או דיבור שמתנגן לאט מידי?

והילדה הזו,

תמיד נשארה מחוץ למעגל של החברות.

הרבה פעמים ביום הראשון של הלימודים,

היה נשאר לידה כסא ריק.

לא רצו לשבת ליידה.

זה היה נורא עצוב.

אז ככה.

זה מה שחשבתי שיקרה לי, כשאתגרש.

חשבתי שכשאהיה גרושה

כבר לא יאהבו אותי.

שאולי אלך ברחוב

ואנשים יעברו כביש, או יסובבו את הראש

ולא ירצו לדבר איתי, כמו בסיפורים.

פחדתי, שאולי יתייחסו אלי

כמו לאישה עם קרניים.

שונה, לא שייכת.

הייתי בטוחה שאני הולכת לאבד חלק מהחברות שלי.

שאני לא אשתלב כבר בעולם המושלם

[ומי כמוני יודע, שהוא לא מושלם בכלל]

של הזוגות הנשואים...

עם הבית. והאוטו.

והמשרה המסודרת. והילדים.

ידעתי שאני לא אקבל שם מחיאות כפיים, בעולם הזה

אני אהיה 'אאוטסיידרית'.

אפילו חשבתי שאולי יהיו הורים צדקניים שלא ירצו

שהילדים שלהם יתחברו לבנות שלי.

כי ההורים שלהן גרושים... אמאלה!!!

פחדתי שאולי יתייחסו אלי כמו

לאיזו נשאית של מחלה מדבקת...

כל כך לא רציתי שירחמו עלי.

שמישהו יעז לומר שאני מסכנה..

וזה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי.

אחד הסיוטים.

זה הכי עיכב אותי מלעזוב, הפחד הזה.

של 'מה יגידו עלי'.

כי הרי כל אחד רוצה להיות שייך.

להיות חלק ממשהו. חלק מ'להקה'.

בסוף, החלטתי לשלם את המחיר.

ואז

הופתעתי בענק.

הפחדים שלי כל כך

לא התממשו.. כי טעיתי בגדול.

כשהתגרשתי

קיבלתי עוד ועוד

אהבה מהסביבה שלי.

כל כך הרבה תמיכה,

הרגשתי

שחיבוק ענק וגדול עוטף אותי.

לגמרי.

שמעתי מילים כמו:

את אמיצה.

אנחנו אוהבים אותך.

הרגשתי הערכה.

היה צער על שסבלתי הרבה והם לא ידעו.

חברות קנו לי מתנות קטנות

וממתקים

ושוקולדים עטופים בצלופן.

הייתה לי חברה מהעבודה שהתקשרה אלי:

"מאיה, אני ממש מתביישת,

כי אני לא יודעת מה אומרים כשמתגרשים.

אני באמת לא יודעת מה אני אמורה לומר

אבל רק שתדעי שאני חושבת עליך כל הזמן

ואוהבת אותך.."

היא לא ידעה מה לומר

אבל לגמרי אמרה את המילים הנכונות...

כל כך הערכתי אותה. מתוקה.

טוב. אני לא אשקר.

נראה לכם שלא היו את הטיפשים?

חסרי הטקט?

החטטנים?

בטח שהיו.

והם שאלו שאלות טיפשיות.

וניסו לחטט... ועיצבנו.

אבל הם היו אחוז ממש קטן. וזניח.

נדהמתי.

כי רוב האנשים היו ממש בסדר!

ואני זוכרת את התחושה הזו כל כך חזק.

וזה הרגיש כמו אדם

שהלך דרך ארוכה במדבר

והדרך היא אינסופית, לא נגמרת

והוא צמא כל כך ועייף.

ופתאום,

בתוך הצמא הגדול הזה,

פתאום הוא הגיע למים.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#לאלהתביישלשתף #התפרקות #לפתוחאתהלב #התמודדות