זה קרה. החלטתי להתגרש
- מאיה
- 25 במאי 2016
- זמן קריאה 2 דקות

אני יושבת אצל המטפלת שלי, דניאלה.
אני מסתכלת מסביב ורואה מבעד לווילון הרקום שלה,
עם ציורים של פינגווינים, שכבר חושך.
האור הצהוב של המנורה הישנה
מאיר את החדר, שמלא בעשרות אבני קריסטל זוהרות,
שמאוכסנות לפי צבעים בתוך צנצנות בגדלים שונים.
אני לא מכירה את כולן.
האהובה עלי, היא האבן הוורודה,
שמסמלת תקווה לאהבה לחדשה.
יש את אבן האחלמה, הסגולה,
שמעניקה שקט פנימי ושלווה.
יש את השחורה המבריקה,
שעוזרת להתבונן מעבר לצער ולכאב.. ולמצוא שקט פנימי.
האבן המוארכת, השקופה, עוזרת לשחרר אמונות תקועות.
אני מחזיקה את האבן ביד, ומסובבת אותה מצד לצד.
אנחנו שנתיים בייחד. אני והיא.
המטפלת שלי.
דניאלה.
מנסות בייחד להזיז את מה שנקרא: "החיים שלי".
מהנקודה שבה הם נתקעו.
עדין לא הצלחנו...
לא הצלחנו.
היום דניאלה נותנת לי חבילת צבעים.
מאיה, היום תציירי.
מה לצייר? אני שואלת.
מה שיש לך בראש.
אבל אין לי מושג איך.. אני אומרת.
[הרי מי שמכיר אותי יודע, שאני וציור זה לא הולך כל כך בייחד..]
דניאלה רק נותנת לי את הצבעים. ובלוק של ציור.
אני עוצמת עיניים. ומנקה הכל.
ואז מציירת..
וזה זורם לי על הדף. בלי להתלבט.
יש בציור אישה.
היא יושבת בתוך מסגרת.
הגוף שלה מקופל פנימה, כאילו שאין לה מקום.
הכול נראה תקוע. סגור. ללא מוצא.
מסביב יש חלל לבן וריק.
החלל ממלא את הדף.
הוא צועק.
דניאלה בוחנת את הציור שלי.
אנחנו מסתכלות אחת על השנייה.
היא לא אומרת לי כלום.
היא יודעת מה עובר לי בראש.
דיברנו על זה כל כך הרבה..
"אני רוצה להתגרש"
אני אומרת.
והולכת הביתה.
אז היי,
קוראים לי מאיה.
התגרשתי לפני שנה וחודשיים.
הייתי נשואה כמעט עשר שנים.
ולא היה לי טוב.
לא יכולתי להיות מאושרת.
ניסיתי הכול. הכול.
לא הצלחתי.
כן, הייתי נשואה לבעל מכובד ביותר[...].
היו לו המון חברים. הכירו אותו.
התלבשתי תמיד יפה. מעודכן.
הבית שלי נמצא בשכונה 'שווה'.
הבנות שלי היו [וגם היום] החרוצות בכיתה.
יש להן המון חברות.
והאימהות והאבות שלהן היו חברים שלנו.
יש לי עבודה טובה, והיה לי כסף.
היה לנו אוטו בצבע כחול כהה,
ו'בעלי' היה לוקח אותי כל יום לעבודה.
הייתי נשואה למשפחה 'יוקרתית ומיוחסת', שנחשבת, ומוכרת.
הכל היה מתוקתק. הייתי 'מוצלחת'.
היו מסתכלים עלי ורוצים גם כזה.
זה היה נראה כל כך מאורגן ומסודר. ויפה מבחוץ.
זה היה נראה מושלם.
אבל רק מבחוץ.
כי מבפנים, זה לא היה מושלם בכלל.
זה היה הכי שבור שיכול להיות.
כי בתוך הבית שלי
לא הייתה תקשורת.
לא הייתה חברות, ולא אהבה.
הייתה אישה
עם בדידות ענקית ועמוקה.
היו שני אנשים שיש ביניהם פער, וכמה שמנסים [וניסינו המון..]
אי אפשר היה לגשר עליו.
כן, זה קורה לפעמים. במשפחות הכי טובות.
הייתה לי התלבטות ופחד גדול.
והיה סוד גדול שהלך איתי, וישן איתי,
והלך איתי לעבודה,
וחנק אותי. ואכל אותי מבפנים.
עד שהגיע הרגע,
שבו כנראה הבנתי
שאני לא יכולה להיות כבר יותר עצובה.
ומיואשת.
הייתי מתה מבפנים.
הלב שלי היה מרוסק.
והחלטתי לעזוב, ולא משנה מה.
התגרשתי.
ותנחשו מה?
לא התחרטתי לרגע.
אפילו לא לעשר שניות.
© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה
Comentários