הולכת ובוכה

אז ככה.

לומר את האמת, וסליחה מראש,

מאז ומתמיד, לא ממש התחברתי ליום הזה, שקוראים לו תשעה באב.

כי בעצם, [אני שואלת ממש בסוד..] מה זה אומר לי?

או בצורה בוטה יותר: מה זה קשור אלי?

וחוץ מזה, יש לי קושי מיוחד עם צומות.

קשה לי נורא לצום

הראש שלי כל הזמן כואב בטירוף

גם ביום שאחרי..

אני עצבנית

ותמיד חם לי

ואין לי כח.

ואז,

המעבר החד הזה לחגיגות החופש הגדול

זה כל כך מבלבל אותי

זה כל כך

לא נוגע בי

לא נוגע בי.

אבל היום קרה משהו.

בורא עולם שלח לי איזו תחושה פנימית מיוחדת

וכן, לפעמים זה קורה,

משהו בפנים עשה חיבור...

אני. 10:00 בלילה.

במרכז העיר של ירושלים.

כרגיל, העיר חוגגת את ליל חמישי.

המוני בני נוער מטורפים

ותיירים

מקיפים אותי.

כל כך הרבה רעש.

תמיד זה כל כך מרגיע אותי.

אני מטיילת בין הדוכנים של שוק הלילה

ויש אוויר מדהים

שחודר לי אל תוך העצם.

יש פה מלא אור.

אני שומעת מרחוק את הפעמונים של העיר העתיקה

ומצלצל לי משהו בפנים.

אופס.

הבנתי.

המשמעות של משהו שנחרב, נגעה בי.

אני בעצם מבינה מה זה חורבן.

כי אם אני מסתכלת על החיים שלי

עם כל המלחמות

והדרך הארוכה שעשיתי,

אני מבינה,

שאפילו עכשיו

אחרי שהתגרשתי

כשיש לי חופש פנימי אמיתי

ואויר נקי לנשום,

והמון שלווה,

הכל אצלי עדיין

באמת כל כל שבור.

וכמה שאני מנסה לאסוף

ולתקן הכל מבפנים

זה עוד לא.

עוד לא.

ולפעמים בא לי

להתיישב על הרצפה באמצע הדרך

ופשוט להתאבל

ולהתאבל

עד שיגמר לי הכח

על כל מה שנאבד לי

על כל מה שחיפשתי כל כך הרבה זמן

ועוד לא מצאתי.

הי, גם לי אין בית

אני יודעת איך זה מרגיש..

ולפעמים בין המון אנשים,

אני מרגישה כל כך לבד

עד שכמעט התרגלתי לזה.

ואני כל כך צריכה נחמה,

נחמה ענקית ענקית..

שתגיע עד אלי פנימה

וקצת תנקה לי.

הרי כל כך הרבה אנשים טובים

ובאמת קרובים

ניסו לנחם אותי

ולהבין מה קורה אצלי בפנים..

אבל רק מי שפירק את הבית שלו

כדי לבנות מחדש,

יודע.

אז זהו.

חמישי בלילה.

ירושלים.

לכיוון העיר העתיקה..

יש המון אורות.

הולכת קדימה

עם זרם של אנשים.

ליידי,

זמר הרחוב האהוב עלי

התחיל את הצלילים הראשונים

של השיר שאני אוהבת..

אבל עדין לא מצאתי

לא מצאתי נחמה.

אז אני הולכת ברחוב,

ובוכה.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#מותרלהתאבל #אבל #הרסעצמי