אֶבֶל עם סוודר, שמיכה וקפה

לא הבנתי למה אני לא רוצה

לא הבנתי למה אין לי כח

למה היום כשחברה דיברה איתי,

זה עבר לי מעל לראש כמו זמזום של דבורים..

למה בחרתי להיות עם עצמי.

למה הפסקתי לאפות את עוגיות החמאה שלי...

כנראה משהו שם היה עמוס מידי

אצלי בפנים

משהו עלה על גדותיו,

ושוב אין לי אויר

ואני רק רוצה לברוח

ועוד לברוח.

שוב אני לא נותנת לאף אחד

לתפוס אותי.

כבר חשבתי

שאני יותר מתוקנת

כבר חשבתי שיצאתי מזה,

כשהתגרשתי.

ומה שהיה תקוע כל כך הרבה שנים

הרי יכול עכשיו להשתנות...

אז היום,

כשהסתכלתי יותר פנימה

מתחת לשכבה של 'אני עייפה'

ועוד שכבה של 'אין לי חשק'

ראיתי שאולי אני צריכה לקחת לי

קצת זמן של אבל.

אני חייבת את זה.

כדי לנקות.

כי אם אני חושבת

על כל השנים

שהייתי יפה לאיש הלא נכון.

על כל השנים

שהייתי צעירה לאיש הלא נכון.

על כל השנים הכי יפות שלי,

שעברו בכאב גדול.

על הזמן הארוך שלא יכולתי להיות אישה.

על הבחירות שעשיתי בשביל עצמי,

מהמקומות הלא נכונים.

לא ידעתי אז, לשמוע את הקול שלי.

והיה לו כל כך הרבה מה לומר...

לקול הזה.

לא ידעתי להקשיב לו.

ואני מרגישה

שהפסדתי כל כך הרבה.

הרי זה לא עבר וזהו..

יש כל כך הרבה דברים שצריכים תיקון

ושינוי

כדי שאני באמת ירגיש טוב.

אני רוצה לתקן את זה.

אני מתפללת על זה.

על עוד כח להיום.

על תקווה. על נס.

אז אל תדברו איתי עכשיו.

אני רוצה רק שקט.

תנו לי קצת להתאבל, טוב?

אני לא הסכמתי לכל זה.

אני לא הסכמתי לכל זה.

אני לא מסכימה

לכל מה שעבר עלי,

ונשבר אצלי.

אני יודעת

שיש דברים שנאבדו

וכבר לא יכולים לחזור אלי.

זמן.

תמימות.

אמון אמתי.

וזה כואב לפעמים עד העצם.

אבל אני לא מתעלמת מזה,

הפעם.

אז אני יושבת על הכורסה הישנה שלי

במרפסת הקטנה.

והאוויר אצלנו מתחיל להיות קריר

אז לקחתי גם סוודר.

ושמיכה.

וקפה.

חייבת לבכות את זה קצת.

לא מפחדת מזה.

נותנת לזה מקום.

לבכי הזה.

ואולי אז אוכל

להשלים עם זה.

להשלים עם זה.

ולהסכים.

ולדעת שזה לא סתם

וכנראה

ככה זה היה צריך להיות. בדיוק.

מהתחלה.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#אבל #מותרלהתאבל