כשהרסתי הכל אצלי

והפעם רציתי לספר על ההרס. על ההרס העצמי שלי.

כי אני באמת מתוקה, ונחמדה וטובה, וידידותית לסביבה..

אבל פעם בכמה זמן זה מתעורר אצלי.

החשק להרוס.

משהו ממני רוצה לדפוק כבר את הכל לגמרי,

ולגמור גם את מה שכבר טוב.

את מה שכבר יציב אצלי

להרוס גם את מה שעבדתי כל כך קשה בשבילו.

אני יודעת מאיפה זה בא לי,

זה בא מכעס אחד, עמוק וישן

שלא התגברתי עליו עדין.

מתקווה שאני לפעמים לא יכולה למצוא.

זה בא מימים מעוננים נורא.

ואז כלום לא עוזר לי.

אני שומעת את עצמי אומרת:

לא אכפת לי

לא אכפת לי

אני הולכת עכשיו להרוס הכל.

אני הולכת עכשיו לשכוח מכל מה שיש לי

לא רוצה כלום.

ואז אני בורחת

בורחת

לקשרים הגרועים האלו

לאנשים שכל כך לא עושים לי טוב.

ואני נופלת להתמכרויות הישנות שלי..

מוחקת בכח קולות ששומרים, שרוצים לעצור אותי.

מוחקת קטעי תמונות של אמת

עוצמת עיניים, ואוטמת אזניים

ואז אני הורסת.

זו אני. יש לי את זה, במאיה.

ואז, אף אחד לא ממש יכול לעזור לי. כי אני לא ממש רוצה.

השבוע, קרה לי משהו מדהים.

כשהגעתי לקצה, עצרתי הפעם.

הסתכלתי על החיים שלי,

על מאיה שבניתי מהשברים של חיי

וגם ראיתי את הרסיסים הקטנים של מה שהרסתי שוב,

וביקשתי עזרה.

רציתי לעצור, הפעם.

אז אני יושבת אצל דניאלה, ומרגישה שוב בבית.

אני לוקחת את הצנצנת, עם אבני הקריסטל, ומרגישה אנרגיה בידיים.

אני מזיזה את האבנים אחת אחת.. ומגיעה לאבן של תקוה חדשה.

לוקחת אותה, ומסובבת אותה בין האצבעות.

אני חייבת למצוא את זה.

אני לומדת שאפשר ליפול ולעלות, ליפול ולעלות,

ולתקן שבר על שבר מבפנים,

בעולם המורכב כל כך, והשברירי הזה שנקרא: מאיה.

אני לומדת שלברוח זה חלק ממני,

ומזהה כמה פעמים ניסיתי להרוס.

אני מבינה שכן אכפת לי.

כן אכפת לי ממני.

ואיך אני רוצה להאמין שהמלחמות האלו נחשבות שם למעלה.

אז אני אוספת את מה שנהרס, שוב

ומטפסת מטפסת, ועולה,

ויש לי תפילה

ויש לי תקוה

ויש את היד שתמיד תופסת אותי

ומושכת אותי בחזרה למעלה

בחזרה אלי.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#אבל #התפרקות #הרסעצמי #כעס