כן, זה הקול האישי שלי

קמתי היום בבוקר, ושוב פגשתי את עצמי במראה.

כשאני עומדת מול ארון הבגדים שלי, ובוחרת מה ללבוש

אני הולכת על המעיל הירוק. קניתי אותו באיטליה, ואני לא לובשת אותו כל יום.

אבל היום אני צריכה אמירה משלי.

אז אני מוסיפה צעיף כתום עם איורים קטנים של ג'ירפות, ויוצאת.

[אני מנסה להסביר פה משהו, אבל היום קצת קשה לי

אז תישארו איתי בבקשה, פליז. מקווה להצליח..]

אחרי שהתגרשתי, קיבלתי חיבוק ענק מרוב האנשים, באמת.

אבל עדיין נשארו אלו המרובעים, המקוטלגים.

אצלם הכל מסודר במגירות.

על כל דבר הם\ן מסמנים V..

יש טוב, או לא טוב, וזה ברור.

הנשים האלו עושות תמיד את מה שצריך.

וכל הילדים שלהן, נראים דומים עד שזה מבלבל.. אה, והם גם לובשים אותו דבר.

יש לי שכנה כזו.. אנו מכירות כבר שנים

ומאז שהתגרשתי, היא מביטה בי בסקרנות, מהולה בעוד משהו..

זה נראה כמו:

"אני צריכה רגע לבדוק מה עם מאיה.

הרי היא התגרשה.. אז בואו נחשוב.. אפשר לסמן עליה V ?

ואז אני רואה איך היא מתבלבלת.

אין לה מושג לאן לשייך אותי.

כי אני כן נחמדה, ונראית רגילה. והבנות שלי באמת טובות

אבל יש דברים שנראים לא כמו שהסבירו לה.. ולא כמו שהיא מסבירה לילדים שלה.

זו לא ממש משפחה נורמלית.

אופס.. יש שינוי בפס יצור..

אז היא מחליטה לפחות להאיר לי פנים. וכך זה נראה בבוקר:

"מה שלומך מאיה? בוקר טוב!" עם חיוק ענק ענק ששמור לאנשים לא מזוהים.

ואני, אני רוצה לתת לה סטירה [וירטואלית, כמובן..]

פתאום אני נזכרת שהיא לא מבינה, אז אני נרגעת...

היא לא מבינה,

שגם לי פעם היה הכל ברור. לכל דבר היה כלל.

ומאז שהתגרשתי, כל מה שידעתי כאילו נעלם.

כמו טירה גדולה מלגו.. שהתפרקה לה.

ואני, יושבת על הרצפה.. מגששת.. ומנסה לחבר את החלקים מהתחלה. חלקים של דברים שהיו לי ברורים. דברים שידעתי מאז שאני קטנה.

עכשיו אני פה. בוחרת הכל מחדש.

בוחרת מה נכון לי, ומה לא.

אני בוחרת מי אני

בוחרת איך אני רוצה להיראות ומה אני רוצה להראות לעולם.

אני בוחרת מה חשוב לי ללמד את הבנות שלי

בוחרת מי אני רוצה להיות

אני בוחרת עם מי אני רוצה להתחתן, מה הרמה הדתית שלו. מה חשוב לי בבן-זוג שלי. מה חשוב לי בזוגיות שלי.

אני בוחרת אם להיות פה או לברוח לברוח ולהעלם...

אני בוחרת במה להאמין שוב ושוב. כל יום מחדש.

כשאין לי כח, אני בוחרת לפעמים ליפול. אבל תמיד בסוף מתרוממת למעלה בחזרה [מה, יש לי ברירה? ]

אני בוחרת להרפות, כשאני לומדת שאין לי אפשרות לשלוט או לתכנן את חיי כמו שאני רוצה בדיוק. אבל זה משהו שאפשר לעשות רק אחרי אובדן גדול. רק אחרי שכל מה שידעת התפוצץ לך כמו בועה.

ניסיתם פעם ללכת בחושך? בלי לראות?

לפעמים ככה זה מרגיש לי.

מרגיש לי שאני לא רואה ממטר. אני מנסה לכיוון הזה, ונתקעת, מנסה לכיוון אחר ושוב נתקעת. אבל ממשיכה לחפש.

אני בוחרת לא לפי כללים. אלו בחירות שתלויות באישור של עצמי.

יש אלפי מקומות אפורים, ומטושטשים.

יש דברים לא ברורים וערפל גדול.

אז הרבה פעמים זה קשה. זה כל כך מעייף אותי.

והמלחמות הקטנות שחוזרות על עצמן...

לפעמים זה מפרק ומשאיר אותי מבועתת מרוב פחד.. כן.

אבל תחשבו איזה מדהים זה

תחשבו איזה בירור עצמי זה

זו הזדמנות של פעם בחיים

זה הקול הכי עמוק ופנימי שלי שמדבר.

ואני רוצה לתת לזה מקום.

אני רוצה לתת לזה מקום.

אז היום זה אני והמעיל הירוק, בדיוק כמו שאני אוהבת.

[ועל העגילים יש לי ציור של פינגווינים..]

וכשאני שוב פוגשת את השכנה שלי בתחנה

אני רוצה לכעוס על אנשים כמוה, שמקטלגים. שרוצים להכתיב.

שרוצים לסמן טוב או לא בלי לבדוק לעומק..

אבל אני יודעת שהיא לא מבינה איך זה להתפרק לרסיסים ולבנות מחדש משהו בפנים.

איך זה להחזיק את החיים הרוטטים שלי בכף היד

ולגעת בזה כל יום מחדש. ולהרגיש.

לבחור סוף סוף להרגיש.

אז אני סולחת לה.

ואומרת לה בוקר טוב. ומחייכת.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#להתגרשבציבורהחרדי #כעס