מכתב שרציתי היום לשלוח לאמא

והיום רציתי לספר על אימא שלי. איך הקשר שלנו נעשה מורכב, מאז שהתגרשתי.

כי בת גרושה, זה ללכת בין הטיפות. זה לעמוד מהצד..

ולא תמיד אפשר לעשות משהו..

אז הנה, משתפת את מה שרציתי לומר לה, לאמא שלי.

וזהירות.. לקרוא בעדינות, כי זה אישי נורא:

"כשהייתי קטנה, אמא, קנית לי מדבקות כשהייתי עצובה

חבשת אותי בתחבושת עם ציורים, כשנפלתי מהאופניים

רשמת אותי לחוגים..

היית עושה לי סימנים על קליפת התפוז שלקחתי לבית ספר

אם רציתי לעבור מקום, התקשרת למורה שלי. סידרת את זה.

כשהתחתנתי, קנית לי הכל חדש.. והמון

את זוכרת איך קנינו 4 מעילים..?

ו-12 זוגות נעליים? [כן..]

אפילו קנינו סט צלחות כתום עם פס ירוק, זוכרת?

מילאנו ומילאנו את הארון החדש שלי בלי סוף

את היית החברה הכי טובה שלי בעולם.

ואז התגרשתי..

פתאום התבגרתי נורא.

קצת השתניתי, וקצת התרחקנו.

פתאום אני פחות משתפת בכל דבר.

פחות מספרת.

אבל חשוב לי שתדעי שזו לא את אמא, זה החיים.

זו הדרך שאני עוברת עם עצמי.

אני יודעת שהיית שם כל הזמן, יודעת מה לעשות ומה לומר

אבל פתאום זה קצת מבלבל..

כי מה עושים עם בת שהיא פתאום אישה עצמאית?

ולא תמיד את מבינה מה עובר עלי

ולא תמיד אני יכולה להסביר

לפעמים אין לי כח.

כי יש דברים שלא תביני, אפילו

שאת הכי חכמה בעולם.

אני רואה איך את עומדת מהצד ולא ממש יודעת איך לעזור לי

ואיך אימא מרגישה נורא כשהבת שלה מרגישה לא טוב...

אבל לפעמים אני כל כך עצובה, אמא

שאת לא מצליחה לשמח אותי. כי כלום לא עוזר.

לפעמים את רואה שאני נחנקת

אבל אני, רק רוצה שיעזבו אותי. ואת דואגת.

לפעמים אני כל כך עייפה, ואת לא יכולה להבין את זה.

אני יודעת. אנסה להסביר לך:

ידעת שיש לי בפנים סוג של אובדן?

יש לי מין עייפות כזו שמלווה אותי.

עברתי כל כך הרבה מלחמות, אמא.

מלחמות עם עצמי.

עם מה שיגידו עלי.

עם כל המפלצות.

עם אבא של הבנות שלי.

זה השאיר אותי עם רק קצת כח.

לפעמים קשה להבין את זה.

ואת, אמא כזו, שכל הזמן מכבסת.. ומבשלת.. ואופה.. ועושה.

לי זה לא כל כך פשוט, לא תמיד אני מצליחה להיות כמוך.

יש ימים שבהם אני חייבת לברוח

[יש לילות שזה רק אני והמחשב שלי עד שעולה עשן..]

יש רגעים שבהם אני צריכה שקט כזה

שאף אחד לא יעמוד ליידי, ולא ידבר איתי

זה אני עם פיג'מה.. בלי לעשות כלום..

ורק אז אני מצליחה קצת להתמלא.

זה כמו להתחבר לחשמל.. הסוללה שלי נגמרת כל כך מהר.

ולפעמים

לפעמים אני בוכה עד שנגמר לי הכח

ולא ממש יודעת להסביר את העצב הזה.

אבל הוא שם.

לפעמים אני כועסת, ואת לא יודעת על מה.

זה לא עלייך, אימא.

זה על החיים.

זה על אלוקים.

זה על עצמי.

זה על מה שאיבדתי.

הנערות. התמימות. הזמן. היופי. השנים.

אני רואה איך את דואגת:

"מה יהיה איתה, עם מאיה?

עם כל הגברים הלא מועילים שלה..

עם השטויות

עם הרעיונות המהפכניים [כן.. תמיד הייתי כזו]

למה היא לא יוצאת יותר?

למה היא עייפה?

ומה זה הלק המוזר הזה??"

ואני, אני כבר לא יכולה שיגידו לי מה, כי יש לי דרך משלי כבר.

היא התעצבה לה מהמון דברים שעברתי

אני מרגישה לפעמים כל כך עצמאית, שקשה לי לשתף בכל פרט,

לפעמים אני לא מספרת, כי אני לא רוצה לצער אותך סתם.

וכמה זה קשה

לראות איך הבת שלך מבינה דברים שאפילו את לא מבינה.

וכמה זה קשה לראות איך הבת שלך הולכת לאיבוד

איך הבת שלך, שהיא כבר אמא בעצמה

עומדת בצומת דרכים כל כך מבולבלת..

ואת, יכולה רק לעמוד שם, ולהסתכל מהצד

ולשים יד על הלב

ולעצור את הנשימה

ולהתפלל.. שלא אבחר בטעות.

שלא אלך אחורה.

אז סליחה, אמא. שזה מה שאני יכולה.

סליחה סליחה סליחה אימוש

אבל רוצה שתדעי שלא שכחתי

לא שכחתי איך

כשהייתי לבד כל כך, בנישואים לא מאושרים

ספגת את החור השחור הזה והכאב שלי.

ורק את היית שם

כשהייתי כמו שבלול קיפודי בלתי חדיר.

אני לא שוכחת שתמיד האמנת בי

אני לא שוכחת שתמיד את שם בשבילי. כמו סלע.

זוכרת איך אחרי שהתגרשתי, סיפרת לכולם באושר

"שמעת? שמאיה שלי התגרשה??" בשמחה. בגאווה. באמונה.

זה היה היום הכי שמח בחיים שלך. ככה אמרת לי.

תודה על זה.

אז אל תהיי עצובה. יהיה בסדר, אני אוהבת אותך.

הלוואי שהייתי כמוך.

אני מנסה.

אנחנו שונות. נשים שונות. אמהות שונות.

ואני חייבת היום לדייק במה שטוב לי.

אני גדולה כבר, ולפעמים את לא ממש יכולה לעזור לי.

לא נורא. ככה זה.

את יודעת משהו? היום, כשבאתי לבקר

ואכלתי מסיר המרק הגדול הענק שלך,

וישבנו.. ואת הקשבת

כל כך התחממתי מבפנים, עד שלא הייתי צריכה יותר כלום.

באמת.

אז אוהבת אותך

אוהבת אותך

אוהבת אותך, אימוש.

© 'רק אחת' - הבלוג של מאיה

#התמודדות #לבד